הורות כמסע התפתחות לכל החיים 

הורות כמסע התפתחות

המצרך החשוב ביותר עבור הורים הינו זמן. זמן להיות הורים. ומה מכיל הזמן הזה?

ז – זכירה עצמית, מ – מודעות ונ – נוכחות

בואו נראה את המרכיבים של זכירה עצמית כהורה

ז – זכירה עצמית

לזכור שאני ההורה ולא הילד. נשמע פשוט וטריוויאלי נכון? אך לא כך הדבר. בכל רגע נתון קיימת בתוכנו קונסטלציה של דמויות. "אניים" רבים ושונים כך קראו לזה מורים רוחניים בעבר. קפסולות של זכרונות שיוצרות דמויות שונות עם תגובות שונות ורצונות שונים ומנוגדים זה לזה. 

אב עד להתפרצות זעם אצל בנו. האב קופא במקום בדיוק כפי שקרה לו עשרות פעמים כילד מול הוריו הזועמים. באותו רגע הוא אינו הורה אלא ילד קטן העומד בפני אמו או אביו הכועסים עליו. ילדו אינו מבין מה קורה והוא ממשיך בצעקות נוראיות וזריקת חפצים. האב הקפוא במקום מכניס את הילד לחרדה המובילה לצרחות חזקות יותר. בתוכו, הילד רוצה וזקוק לקשר עם אביו ברגע זה, כאן ועכשיו. אך האב נעדר, הוא נלכד בקפסולת זכרון מגיל צעיר. והנה עומדים שני ילדים בסלון ואבוי, אין הורה.

כאשר גם האב וגם האם נמצאים בתוך דמויות שונות מעברם המצב אף מורכב יותר. אתם בטח יכולים לדמיין מה יקרה כאשר האמא הופכת להיות ילדה קטנה ועל בעלה היא מקרינה את אביה שנטש אותה, ועל בנה הקטן היא מקרינה את אמא שלה שרצתה את קרבתה ולא נתנה לה ללכת. הילד החמוד שחי בעכשיו, מוצא עצמו "יתום" מהורים רגעים רבים מחייו, בדיוק כפי שחווינו גם אנו עם הורינו והורינו עם הוריהם. 

מעברים בין "אניים" שונים מתרחשים בתודעתנו  עשרות פעמים ביום. הילדים הצעירים שמביטים בנו עלולים להרגיש ברגעים אלו מותקפים, נטושים, מוסחים, פגועים ועוד. המילים התגובות והפעולות שלנו ההורים לא משקפות את המציאות. ילדנו שחיים בעכשיו מביטים בנו בתמיהה. מי זה עומד מולי עכשיו? לפני רגע זאת היתה אמא שלי, רכה ואוהבת והנה היא לפתע זרה ותוקפת. אפשר להביא על כך במבט משועשע, אך במציאות זה מאד כואב ומבלבל את ילדנו. עד שבשלב מסויים הילדים מאבדים מגע עם המציאות כדי לספק את דרישותנו ולחוש ביטחון קיומי. אט אט הילדים לומדים לשתף פעולה עם הדמויות השונות שמוקרנות עליהם עד שגם תודעתם הופכת לפאזל, ליחידות מנותקות של דמויות שלא קיימות בעכשיו.  

בכדי להיות הורה שזוכר את עצמו כהורה עלינו להיות נטועים בעכשיו. לא מופעלים מההיסטוריה הפרטית שלנו, אלא מתייחסים למה שקורה בעכשיו כארוע יחידי ומיוחד הדורש את תשומת ליבנו ותגובתנו הייחודית לרגע זה.

הנה לפניכם שלוש תגובות אשר מוציאות אותנו מזכירה עצמית:

תגובה מהבטן - התקפה  - תגובה מאשימה. אני מאשים את עצמי או את הילד. כך אחד חזק ואחד חלש.

תגובה מהראש - רציונאליזציה – נסיון להסביר ולתרץ, להתווכח עם עצמך או עם הילד שלך. כך אחד צודק ואחד טועה.

תגובה מהלב – התמוטטות או ספיגה – ההורה אינו מסוגל להתמודד עם רגשותיו ועם ילדו ומנסה מיד להתפייס או להתלונן. כך אחד הוא טוב והשני רע.  

והנה כמה סימנים לזהות שאנחנו בזכירה עצמית ומגיבים מתוך העכשיו:

בתגובה עצמה ולאחריה אנו חשים רגועים, שלווים ובטוחים.

התגובה הינה ספונטנית ובאותה מידה בעלת תחושה של דיוק רב וחוכמה.

התגובה מביאה לתחושת רווחה, ושינוי גם אם היא איננה נעימה לילד.

לדוגמה:

ילדה מרימה משהו ורוד ומעוך מהמדרכה ופונה להראות לאמה. האם מתבוננת כיצד מופיע בתודעתה המשפט "איכס, זה מלוכלך, תזרקי את זה". היא עוצרת מלהגיב. וחווה כיצד היא הופכת להיות אמה, ובתה הופכת להיות היא, ילדה קטנה שאמה השמיעה בפניה משפט זה לעיתים קרובות מחרדה לנקיונה ולבריאותה. האם מתכופפת ושמה לב שמדובר בפרח וורוד שנשר מן העץ הסמוך. הזכירה העצמית מאפשרת לאם להיות בעכשיו עם בתה ולחקור בסקרנות את העלה שנשר מן העץ. הילדה חווה תחושה של אחווה וכבוד למהותה.

הנה כמה תרגילים פשוטים לאימון הזכירה העצמית.

התבוננו על ילדותכם, מה היו הפעולות או המילים של הוריכם או סביבתכם הקרובה אשר גרמו לכם להתנתק או לעצור משהו שאהבתם לעשות? אילו תגובות עקריות ספגתם מהוריכם? השתמשו ברשימה שמעלה. תגובות מהראש, מהלב או מהבטן.

שימו לב במהלך היומיום עם ילדיכם שלכם כיצד תגובות אלו מופיעות? ומהי התגובה העיקרית שמונעת ממכם להיות בזכירה עצמית? להיות בעכשיו?

כעת ענו על השאלות הבאות.

מה אני מקבל מלא לחיות בעכשיו?

מה נכון בלהגיב לילדי כפי שהגיבו אלי הורי?

נסו לתאר לעצמכם כיצד אתם מרגישים ברגע זה? 

במאמרים הבאים נדבר על מודעות ונוכחות כחלק מאלמנט הזמן. 

הורות מהנה

מירב